ברומניה היינו כבר פעמיים. נחתנו בבוקרשט ועשינו את שביל החומוס המקומי - בוקרשט-סינאיה-בראשוב-בראן-סיביו על שלל אתריהם.

האמת שלא התכוונו לנסוע בשלישית לרומניה, אבל וויז פתחו קו חדש לעיר בצפון רומניה בשם סוצ׳אבה, במחירי טיסות מפתים במיוחד לשיא אוגוסט - 70 יורו הלו״ש. אבל שהקו הזה נפתח מהר כך הוא נסגר מהר, והיתה אפשרות להעביר את הטיסות ליעד קרוב בשם קלוז׳ נאפוקה.

זרמנו, ואיתנו זרמו עוד שני זוגות חברים על ילדיהם וטפם.

כשראיתי את המיקום של קלוז׳ על המפה הבנתי שזו הזדמנות לקחת את עצמי ואת הילדים לטיול שורשים מעניין - סבתי נולדה וגדלה בחבל מרמורש, בעירה בורשה, עד שהנאצים ריכזו את כל יהודי החבל בתחנת רכבת אזורית ושילחו אותם לאושוויץ. רציתי מאד לבקר במקום, והאמת - אחד הטיולים היותר מוצלחים שיצאו לנו.

 

יום ראשון - נחיתה בקלוז׳, איסוף רכבים, התארגנות על אוכל, ויציאה לכיוון מרמורש

ככל שעולים צפונה, מרגישים יותר ויותר שזזים אחורה בזמן.

חבל מרמורש (Maramureș) הוא לא עוד אזור כפרי באירופה – הוא פשוט שמורה אתנוגרפית חיה ונושמת. בעוד שרוב היבשת צעדה קדימה אל עבר הטכנולוגיה והתיעוש, מרמורש נשאר שמור בתוך קפסולת זמן מרתקת. הייחודיות של החבל טמונה בשילוב נדיר בין אדריכלות עץ מסורתית – ששיאה בשערים המגולפים ביד אמן בכניסה לבתים ובכנסיות העץ הגבוהות – לבין אורח חיים כפרי אמיתי שסובב סביב חקלאות זעירה, לבוש מסורתי בייחוד בימי ראשון וחגים, וחיבור עמוק לאדמה. הדרכים הצרות, העגלות הרתומות לסוסים העמוסות חציר, והכנסת האורחים החמה של התושבים המקומיים (בכל מקום כיבדו אותנו בפלינקה - אלכוהול תפוחים מקומי) מעניקות תחושה שאין שני לה באירופה של ימינו: מסע במנהרת הזמן אל פשטות, שקט ויופי פראי.

אי אפשר לפספס את הכניסה לחבל מרמורש, שכן עוברים שער עץ מגולף ענקי, המבנים עוברים מעשויי אבן לעץ, יש חציר שתלוי לייבוש בצידי הדרכים, ואה, כן - במקום מכוניות יש סוסים בכבישים:

הגענו והתמקמנו לעת ערב בבורשה, עירת הולדתה של סבתי. 

העיירה בורשה (Borșa), שוכנת למרגלות הרי רודנה המושלגים,  והיום היא מעין נווה מדבר של טבע, יערות ורכבלים. אך מתחת לרוגע הכפרי מסתתרת היסטוריה כואבת. עד מלחמת העולם השנייה חיה בבורשה קהילה יהודית חסידית ענפה ותוססת, אשר היוותה כרבע מאוכלוסיית העיירה ועסקה בעיקר בתעשיית העץ והחקלאות. בספר בורשה, אותו יש לי בבית, מתוארת תעשייה ענפה של גבינות ברינזה מקומיות שהיתה בבעלות משפחתה של סבתי.  נקודת המפנה הדרמטית התרחשה ב-1940, בעקבות "בוררות וינה", כשצפון טרנסילבניה הועבר משליטת רומניה לשליטת הונגריה (בעלת בריתה של גרמניה הנאצית). האזור נחצה על פי גבולות גיאוגרפיים ונהרות, ובורשה הפכה לעיירת גבול הונגרית חזיתית.

עבור הקהילה היהודית המשמעות הייתה קטלנית: ההונגרים, ובהמשך הנאצים עם כיבוש הונגריה באביב 1944, גירשו את כל יהודי בורשה והכפרים בסביבה אל גטו מרכזי שהוקם בתחנת הרכבת בעיירה הסמוכה וישאו דה סוס (Vișeu de Sus). משם, תוך שבועות ספורים בלבד, נשלחו כמעט כולם ברכבות משא ישירות למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. 

ביום שני בבוקר, כשכולם התארגנו, חטפתי לעצמי מעט זמן לבחון את בית העלמין היהודי המקומי, אולי אמצא מצבות שקשורות לעץ המשפחתי. בית העלמין היהודי מוזנח, העשבייה הגבוהה שולטת בו כליל ולא ניתן להסתובב בין המצבות כמעט. על בית העלמין שומרת אישה נוצרייה מקומית מבוגרת, שלקחת זאת על עצמה. יש מספר טלפון על השער, אפשר להתקשר והיא תגיע לפתוח תוך כמה דקות. מומלץ להשאיר לה טיפ נכבד כהוקרה וככתמיכה.

לאחר ארוחת בוצר מפנקת יצאנו לכיוון מפל הסוסים.

מפל הסוסים (Cascada Cailor) – יהלום הטבע של הרי רודנה

פנינת הטבע של אזור בורשה היא מפל הסוסים, שזכה לתואר המפל הגבוה ביותר ברומניה (המים שוצפים בו מגובה של כ-90 עד 100 מטרים בכמה מדרגות סלע). השם שלו מגיע מאגדה מקומית עתיקה על עדר סוסים שנלכד בסערה על פי התהום על ידי דוב מורעב, וכדי להשתחרר קפצו הסוסים אל מצוקי הנחל.

ממרכז בורשה נסענו עשר דקות למתחם התיירות של בורשה (Complexul Turistic Borșa) ושם, אחרי ברבור של רבע שעה עם רכבל אחר שיש שם (רכבל קרונית) עלינו על רכבל כסאות פתוח (וינטג'י להפליא, שזה אומר מחיד ממש, אבל במחיר מצחיק של כמה עשרות ליי). הנסיעה עצמה לוקחת כ-15-20 דקות ועוברת מעל צמרות יערות אורנים מרהיבים.

מתחנת הירידה של הרכבל ממשיכים בהליכה קלילה ונעימה בתוך היער והשטח הפתוח, לאורך מסלול מסומן היטב שנמשך כשלושת רבעי שעה בירידה ובמישור (מתאים בכיף גם לילדים. בחזור הירידה היא עליה, כן?).

למחפשי האתגרים שביניכם, אפשר לוותר לחלוטין על הרכבל ולעשות את כל המסלול ברגל מלמטה (כ-2 עד 2.5 שעות טיפוס לכל כיוון, מסומן במשולש אדום).

בסוף המסלול מתגלה המפל במלוא הדרו – עוצמתי, רסיסי מים קרירים באוויר, ותפאורת מצוקים ירוקה שפשוט דורשת עצירה לפיקניק, שכשוך במים, והוצאת אנרגיה לילדים.

את החזור עשינו גם ברכבל, לאחר הצעה זריזה שנגנזה עוד יותר בזריזות, אולי, בכל זאת, לרדת שעתיים במסלול הרגלי.

 

את היום השלישי הקדשנו לאטרקציה המרכזית של מרמורש - המוקניצה.

 

המוקניצה של וישאו דה סוס (Mocănița): רכבת הקיטור, הנוף המרהיב והזיכרון ההיסטורי

אחת החוויות האייקוניות ביותר במרמורש היא הנסיעה במוקניצה – רכבת קיטור עתיקה הנוסעת על מסילה צרה לאורך עמק נהר הוואסר (Vaser Valley). כיום, המסלול התיירותי לוקח אתכם למסע פוטוגני של כ-21 קילומטרים לכל כיוון (מתוך מסילה ארוכה בהרבה שעדיין משמשת להובלת עצים), בין יערות צפופים, גשרים מעל מים גועשים וקירות סלע זקופים, עד להפסקת צהריים בתחנת פאלטין (Paltin) וחזרה. בתחנה שעוצרים יש ריקודי פולקלור ומוזיקה מקומית, מזנון לרכישת ארוחת צהריים (לא כשרה בעליל), ונהר שאפשר ורצוי להכנס לרחוץ בו, אז הביאו עמכם בגדי ים ובגדים להחלפה. 

אבל, לצד הקסם הרומנטי והעשן הסמיך שעולה מהקטר, לתחנת הרכבת בוישאו דה סוס יש גם היסטוריה נוקבת כפי שציינתי מעלה - באביב 1944 הוקם ממש כאן, במתחם התחנה, הגטו המרכזי של האזור. אל המתחם הצפוף הזה רוכזו כ-11,000 מיהודי מרמורש (כולל יהודי בורשה, וסבתי ביניהם), ומשם הם הועלו על רכבות המשא, באותה המסילה שהמוקניצה נוסעת בה, ישירות לאושוויץ. כן, גם סבתא שלי.

כיום פועל בתחנה המוזיאון היהודי הקטן והמרגש, המציג את תולדות הקהילה המשגשגת שחיה פה, את אורח חייה ואת חורבנה – תחנת חובה לביקור שמוסיפה נפח היסטורי משמעותי ועמוק לחוויית הנסיעה ברכבת.

וכך, 80 שנה אחרי סבתי ז״ל ומשפחתה עלו בתחנת וישאו דה-סוס על רכבת להשמדה באושוויץ, עלינו אני, נכדה, עם משפחתי וילדי - ניניה, על אותה הרכבת. גם זה סוג של נצחון:

הרכבת עצמה נוסעת לאט, עם חלונות פתוחים, הקטר משמיע את ה״טוטו״ שלו כל כמה דקות, והנופים נפלאים. מומלץ.

משם, נסענו למנזר בראסנה.

 

מנזר בראסנה (Mănăstirea Bârsana) – שיא אדריכלות העץ הרומנית

אם יש מקום שמזקק את הנשמה של חבל מרמורש, הרי זה קומפלקס המנזרים של בראסנה. המתחם המרהיב הזה, הממוקם על גבעה ירוקה ופסטורלית בלב עמק האיזה (Iza Valley), נראה כמו פלא אדריכלי שיצא מתוך אגדה. המבנה המרכזי שבו מתנשא לגובה של כ-57 מטרים, ונחשב לאחד ממבני העץ הגבוהים באירופה כולה. מה שהופך את המקום לכה יוצא דופן – מעבר לעובדה שהמבנים נבנו לפי המסורת המקומית מעץ בלבד, ללא שימוש במסמרי מתכת – הוא השילוב בין גילופי העץ האמנותיים, המעיינות הזורמים, והגנים המטופחים והפורחים שמתוחזקים בקפידה על ידי הנזירות במקום.

 

המקום מוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בזכות פרסקי העץ השמורים והמרהיבים שמעטרים את הכנסיות והמנזר. טיול רגלי ושקט בין שבילי המנזר מעניק תחושת שלווה צרופה, חיבור לטבע המקומי, והצצה לעבודת יד מסורתית ברמה הגבוהה ביותר שיש. גם הילדים נהנו מאד מהגינון והאדריכלות המיוחדת.

ביום רביעי אחרי שינה טובה וארוחת צהריים מוקדמת, שמנו פעמינו חזרה דרומה לקלוז׳.

בערב, הסתובבנו בקלוז׳, וגילינו שפספסנו ביום אחד את המופע של אימג׳ן דרגונז במסגרת פסטיבל untold. במקום זאת, הילדים רקדו בהופעה של להקה גרמנית בככר העיר ההומה. היה נחמד.

 

 

יום חמישי - טורדה ואלבה יוליה

הפעם קמנו מוקדם בבוקר, ארזנו אוכל, ויצאנו לכיוון אלבה יוליה.

אם רוצים להעניק לילדים (ולעצמנו) שיעור היסטוריה חי שמרגיש כמו תפאורה של סרט תקופתי, אלבה יוליה היא תחנת חובה. הלב הפועם של העיר הוא מצודת אלבה קרולינה (Alba Carolina) — מצודת כוכב בעלת שבעה קודקודים שנבנתה במאה ה-18, ונחשבת לגדולה ולשמורה ביותר מסוגה ברומניה. הסיור ברחבי המצודה הוא חוויה רגלית קלה ופוטוגנית במיוחד: צועדים בין החומות האדירות, שערים מרווחים מעוטרים בתבליטים, קתדרלות מרשימות, רחובות אבן רחבים, ומערכת מנהרות שלא מביישת את המנהרות הטמפלריות בעכו. וצינוק. יש גם צינוק. אם אחד הילדים משגע אתכם, תראו לו את הצינוק.

 

השיא של הביקור אמור להיות טקס החלפת המשמר המלכותי (שאמור להתקיים מדי יום ב-12:00 בצהריים, ובסוף השבוע כולל לעיתים גם ירי מטח מתותחים עתיקים ופרשים). חיילים בלבוש תקופתי מלא של הצבא האוסטרו-הונגרי מצעדים בסך לצלילי תופים, מתזמנים את צעדיהם בדייקנות, ומעבירים את הפיקוד והדגל מול הקהל הנרגש – בדיוק מסוג האטרקציות שסוגרות פינה בטיול משפחתי, רק מה, מסתבר ש״מדי יום״ זה לא מדי יום, זה קורה פעם כן פעם לא ופעם למה לא, ובקיצור - לצערנו לא התקיים בביקורנו. אבל תנסו אתם. הביקור באלבה יוליה שווה מאד גם בלי הטקס. העיר העתיקה יפהפיה והרחוב הראשי עמוס בדוכני מזכרות ציוריים.

 

קיילה טורזיי (Cheile Turzii) – קניון טורדה, אומגה, ומכרה מלח

מאלבה יוליה חזרנו צפונה לכיוון קלוז׳ עם עצירה בטורדה. 

אם אתם מחפשים לשלב בטיול קצת טבע פראי והליכה אתגרית במידה (אבל כזו שעדיין לגמרי מתאימה למשפחות), קיילה טורזיי (קניון טורדה) הוא נווה מדבר של סלעים ומים במרחק קצר ממכרה המלח המפורסם בטורדה. 

מדובר בקניון  אדיר ומרשים שנחצב לאורך מיליוני שנים על ידי נחל הַאשְדָטֶה (Hașdate), כשהוא מוקף בקירות סלע זקופים ובלתי נתפסים שמתנשאים לגובה של כ-300 מטרים. המסלול הרגלי עובר לאורך ערוץ הנחל, חוצה ארבעה גשרי עץ תלויים, ומציע מעבר בין מערות קטנות, צמחייה עשירה ותצפיות דרמטיות אל מצוקי הענק (שבהם גם צופים במטפסי הרים מקומיים). המסלול הקלאסי (כ-4-5 ק"מ הלוך-חזור) הוא קווי, נוח מאוד להליכה ומאפשר להרגיש בלב הסוער של הטבע הרומני – קלאסי לפיקניק לצד המים הזורמים ולעצירת ריענון לפני שממשיכים הלאה. תביאו בגדים להחלפה - אפשר להכנס למים בלא מעט נקודות.

 

לאחר המסלול, בכניסה לשמורה, יש אומגה מטוררררפת - למי שמחפש מנת אדרנלין מטורפת מעל הנוף הדרמטי של הקניון, האומגה כאן היא דיל המושלם. היא נמתחת לאורך של 600 מטרים עם הפרש גבהים של כ-100 מטר, ומגיעה למהירויות של 80–100 קמ"ש מעל המצוקים. מבוגרים עבי בשר כמוני נדרשים לקפוץ עם מצנח שנפתח כדי להאט את המהירות… המחיר זול ממש -  50 ליי למבוגר ו-35 ליי לילד (עבור גלישה בודדת, כולל ציוד בטיחות מלא). הרבה פחות מהאומגה בארץ האיילים בגוש עציון (מי שלא היה - מוזמן!)

 

מכרה המלח בטורדה (Salina Turda) – פארק שעשועים תת-קרקעי בעומק 120 מטר

אם חשבתם שמכרה מלח עתיק הוא מקום יבש ומשעמם עם כמה סלעים לבנים, מכרה טורדה הולך להפתיע אתכם בענק. מדובר באחד המכרות העתיקים בעולם (שפעיל עוד מהתקופה הרומית), שהפך בשנים האחרונות לאחד האתרים המרשימים ברומניה. יורדים במדרגות או במעלית שקופה אל אולם ענק בעומק של כ-40 מטרים מתחת לאדמה, ומגלים שם גלגל ענק מואר, מגרש מיני-גולף, שולחנות ביליארד ופינג-פונג, ואפילו אמפיתיאטרון ענקי. אם יורדים עוד 13 קומות למטה (לעומק 120 מטרים!), מגיעים לאגם מלוח תת-קרקעי שבו אפשר לשכור סירת פדלים ולשוט בתוך מערת ענק שקירותיה מכוסים פסי מלח מרהיבים.

הטמפרטורה במכרה קבועה כל השנה ועומדת על 11-12 מעלות עם אחוזי לחות גבוהים (מושלם לבריחה מהחום של אוגוסט, רק לא לשכוח לקחת מעיל קל בתיק הגב!), והאוויר המלוח נחשב מצוין למערכת הנשימה.

שני טיפים מניסיון מר… האחד, נסו לא להביא עגלות. יש מעלית אחת, ואם היא לא עובדת, אכלתם אותה… והשני… החשוב יותר… אם יש תור ארוך מאד למעלית לעלות חזרה למעלה, זה לא אומר שהיא לא עובדת בהכרח. התיירים בטוחים שהמעלית מגיעה אוטומטית, אבל לא - פלא! צריך ללחוץ על כפתור ולהזמין אותה! הכפתור אמנם קטן ונסתר, אבל אם תראו שהעסק לא זז, עקפו את התור ותזמינו לאנשים מעלית… נתקענו כך שעה וחצי עד שנפל לנו האסימון…

כניסה עולה כ-50 ליי למבוגר, 30 ליי לילד (ילדים מתחת לגיל 3 נכנסים בחינם). השכרת סירה ל-20 דקות עולה כ-20 ליי לסירה, וסיבוב בגלגל הענק עולה כ-15 ליי לאדם.

 

יום שישי - פארק חבלים ומגלשות הרים

שישי יום קצר, וחוץ מלחפש פלטת שבת להשאלה בבית חב״ד הקטן של קלוז׳ ולבשל, הספקנו גם לבקר בפארק אדרנלין  (Adrenalin Park), פארק חבלים שנמצא בתוך יער. 

אם אתם כמונו מחפשים לפתוח או לחתום את הטיול בפריקת אנרגיות משפחתית Adrenalin Park (כ-20 דקות נסיעה מהעיר) הוא המקום המדויק. הפארק טבול כולו בתוך יער ירוק ומוצל, ומציע מעל 14 מסלולי חבלים ואתגרים בגבהים שונים המדורגים לפי דרגות קושי – החל במסלולים קלילים ובטוחים לפעוטות, דרך מסלולי אומגות מרחפות בין הצמרות לילדים ובני נוער, ועד למסלולים אתגריים במיוחד למבוגרים (אמיצים, לא כמונו) שכוללים קיר טיפוס ונדנדת ענק. הציוד חדיש ונראה בטיחותי, ובמקום פועלת גם מרפסת-מסעדה נעימה שבה אפשר לנוח עם קפה מול הנוף בזמן שהילדים צורחים שהם נתקעו במסלול בגובה עשרה מטר והמדריך מנסה לחלץ אותם. את כרטיסי הכניסה רוכשים לפי זמן בילוי, אנחנו רכשנו לשלוש שעות, בפועל היינו די לבד והיינו חצי יום…  כ-100 ליי לילדים, 120 ליי למבוגר. יש להם גם כרטיסים משפחתיים.

 

 

את השבת בילינו יחד כולנו בבנין דירות בו שכרנו שלוש דירות שכנות, טיילנו בפארק המרכזי של קלוז׳ ובמרכז העיר, ובראשון בבוקר כבר יצאנו חזרה לארץ.

כאן למטה תמצאו סרטון קצר שמסכם את הטיול לרומניה, וכן מפת אטרקציות חינם ברומניה. תיהנו מלא!