אחרי הטיולים שלי בסקוטלנד ובנורווגיה, אשתי סיפרה לי שאנשים בבית הכנסת כבר שואלים אותה מתי הטיול הבא שלי.
אז כנראה שהחבר׳ה בבית הכנסת נהנים לקרוא על הטיולים שלי, וכנראה שאשתי החליטה שגם לה מגיע קצת שקט.
בכל מקרה, היא הציעה שאצא לעוד טיול סולו, רק שהפעם אקח איתי לטיול את כל החברים באינסטגרם, לפחות את מי שרוצה להצטרף, ואפרסם בלייב את הטיול.
לטובת הענין היא פרגנה לי שלושה ימים. בסוף חזרתי אחרי ארבעה, אבל לזה עוד נגיע.  

אז לאן טסים בשלושה ימים?
רציתי הפעם משהו קצת אחר ומענין.
יעד שעוד לא הייתי בו, מקום שנחשב יקר ויהיה לי אתגר לפצח להגיע אליו בזול, ואם אפשר לדחוס פנימה גם כמה אמצעי תחבורה מעניינים – בכלל טוב.
וכמו כל יהודי טוב, יש לי חולשה לרכבות אירופאיות. במיוחד לרכבות לילה. ואם אפשר לקבל קרון שינה פרטי עם מקלחת ושירותים – זהו קניתם אותי. ת״ש עולם.
המטרה הייתה להגיע לצפון פינלנד, לאזור שבו יש סיכוי לראות את הזוהר הצפוני, אבל לעשות את זה קצת אחרת.
במקום להגיע לרובניימי כמו כולם ולשלם לא מעט על סיורים לצפייה בזוהר, ראיתי במפה מקום מצחיק בשם אואולו (Oulu). מחקר קטן בגוגל וגיליתי שבאואולו יש 900 ק״מ של שבילי אופניים, אפשר לשכור אופניים ב־5 אירו ולצאת בלילה לחוף חשוך כדי לחפש את הזוהר בעצמי. גיליתי גם שאואולו הוכתרה כבירת התרבות באירופה לשנת 2026. מרשים, התרשמתי...

על הדרך ראיתי שאוכל להכניס גם את טאלין, גם את הלסינקי, ולעבור בין היעדים באמצעי תחבורה מגוונים - טיסות כמובן, אבל גם מעבורת, וגם רכבת הלילה המפורסמת של סנטה קלאוס. כמה שיותר מגוון, גם בשביל הadhd שלי, וגם כדי שיהיה לי מה לספר לכם אחר כך.
אה, וכל זה עם תיק גב. בלבד.
אני כמעט תמיד טס רק עם תיק גב. מעבר לחיסכון בעלויות הכבודה, מבחינתי זה כבר חלק מהאתגר. 

יום ראשון: 10 אירו לוורשה ועוד 10 אירו לטאלין
הטיול התחיל ב־27 בספטמבר 2026, בחול המועד סוכות, בטיסה מתל אביב לוורשה עם מנוי All You Can Fly של Wizz Air. מחיר טיסה בודדת במנוי הוא 10 אירו.
בוורשה היה לי קונקשן של כמה שעות עד הטיסה הבאה לטאלין - עוד עשרה אירו טבין ותקילין.
אחלה וורשה, רק שהיה יום ראשון. ישבתי בשדה והשתעממתי.
בפולין (כמו גם בגרמניה, אוסטריה, ועוד מדינות אירופאיות) קיימות מגבלות מסחר בימי ראשון ורוב ימי ראשון אינם ימי מסחר, כמו שבת אצלנו, כך שלא כדאי לבנות על זה שפשוט יוצאים מהשדה וקונים מה שצריך.
יש חריגים ויש גם ימי ראשון שבהם המסחר מותר, אז אם אתם מגיעים ביום ראשון – בדקו מראש.
ואם אתם עם ילדים - תביאו אתכם נשנושים למהלך היום.
אמנם הדיוטי פרי בשדה היה פתוח, אבל אני לא מצאתי שם משהו שיכולתי לאכול מבחינת כשרות. כן היו מכונות אוטומטיות לממכר סושי, אבל לא נשארו רולים צמחוניים.
למזלי, במקום אוכל קנוי פולני אלמוני היה לי סנדוויץ' שהאמא הפולנייה שלי הכינה לי ושהבאתי מהארץ בתיק הגב.
אז קפה, סנדוויץ' של אמא, וכמה שעות של המתנה, ועליתי על הטיסה הבאה. עוד 10 אירו ונחתתי בטאלין.

פראג על סטרואידים
נחתתי בטאלין מאוחר. משדה התעופה לקחתי טראם ישירות למרכז העיר. השדה קרוב יחסית למרכז וההגעה לעיר הייתה פשוטה וזולה. כשהגעתי למרכז כבר היה בסביבות 23:00, כך שלא היו לי תוכניות גדולות לאותו ערב מעבר ללמצוא איפה להעביר את הלילה. התארגנתי על מקום לינה שעליו שילמתי 97 שקלים, והלכתי לישון.
אבל כבר כשיצאתי החוצה מהשדה הרגשתי שהגעתי צפונה והאוויר היה קריר ונעים.
וואלה אחרי ספטמבר בישראל, הרוח הצוננת היא כבר אטרקציה בפני עצמה.
למחרת בבוקר יצאתי לטייל בעיר העתיקה ובתצפיות מעל הגגות, ומה אני אגיד לכם, טאלין זה פשוט פראג על סטרואידים. הרבה יותר גותית, הרבה יותר טירות, הרבה יותר אווירת ימי ביניים – והרבה הרבה הרבה הרבה פחות אנשים.
העיר העתיקה של טאלין שמורה בצורה מרשימה, עם חומות, מגדלים, סמטאות ובתים עתיקים. אין מה לחפש סיורים ומדריכים הדרך הטובה ביותר להכיר את טאלין היא פשוט ללכת לאיבוד בין הסמטאות.
בבוקר הקריר, בלי כמויות התיירים שאני רגיל לפגוש בערים אירופיות אחרות, פשוט כיף להסתובב שם.
אבל לא היה לי הרבה זמן כי חיכתה לי מעבורת להלסינקי.

חשבתי שקניתי כרטיס למעבורת, קיבלתי קרוז
הכרטיס מטאלין להלסינקי עם Eckerö Line עלה לי 23 אירו.
כשאומרים לי "מעבורת", אני מדמיין כלי תחבורה שמעלה אנשים או מכוניות בצד אחד ומוריד אותם בצד השני.
זה לא בדיוק מה שקיבלתי.
ה־MS Finlandia הייתה מבחינתי יותר קרוז ממעבורת. מסעדות, ברים, קזינו, חנויות – ואפילו סופרמרקט.
ואז שמתי לב למשהו שלא ציפיתי לראות: אנשים מסתובבים על הסיפון עם עגלות של שוק מחנה יהודה ומעמיסים מוצרי פארם ומוצרי צריכה רגילים. לא מזכרות מטאלין - קניות לבית.
כששאלתי את אחד העובדים מה העניין, הוא הסביר שיש פינים שמנצלים את הנסיעה לטאלין ואת המחירים הזולים יותר כדי לעשות קניות לפני שהם חוזרים הביתה.
אני באתי בשביל הקרוז, הם באו לעשות סופר, ואחרי קצת יותר משעתיים של הפלגה הגענו להלסינקי.
ואז... הטיול קיבל תפנית. יותר נכון – הרגל שלי קיבלה חתיכת תפנית.

על הרצפה בהלסינקי ירדתי מהספינה ועליתי על הטראם לכיוון מרכז הלסינקי. בירידה מהטראם עשיתי תנועה לא נכונה עם הרגל, הרגל הסתובבה, ואני התהפכתי ומצאתי את עצמי על הרצפה עם כאבים חזקים ורגל שהתחילה להתנפח.
עשר דקות הייתי על הרצפה, נאנק מכאבים.
הרחוב היה הומה אדם, אבל אף אחד לא ניגש.
אף לא אחד צדיק אחד בסדום.
אף אחד לא שאל אם אני בסדר, אם אני צריך עזרה או אם צריך להזמין מישהו. הגדילו לעשות אלה שממש הפרעתי להם בנוכחותי על הרצפה ודילגו מעלי בהפגנתיות...
זו כמובן רק חוויה אישית שלי  ולא מחקר על האופי הפיני, אבל היה לי קשה שלא להשוות לישראל.
בארץ, עוד לפני שהייתי מספיק להבין שנפלתי כבר היו עומדים סביבי עשרים איש, נותנים שלוש אבחנות רפואיות ומישהו היה מתקשר לבן דוד של שכן של סבתא שלו שהוא מנהל מחלקת אורתופדיה בשיבא...

בסוף קמתי והמשכתי ללכת. טוב לא בדיוק ללכת, יותר לצלוע... אלתרתי איזו חבישה עם גרב לחץ שיש לי שהקלה על הכאב, וקניתי קרסולית וג׳ל קירור כזה של כדורגלנים שעושה קסמים ומעלים כאב. רק לידיעה - הוא לא באמת מעלים כאב...

הנקע ברגל שינה את קצב הטיול, אבל אני חי״רניק שעבר הרבה בשלוש השנים האחרונות, חותר למטרה ולא מוותר.
המשכתי לאט דרך מרכז הלסינקי וירדתי גם אל המרחבים התת־קרקעיים המרשימים של העיר.
וזה אחד הדברים המעניינים בהלסינקי.
מתחת לעיר קיימת מערכת גדולה של חללים תת־קרקעיים. בשגרה חלקם משמשים לתחבורה, חניה, ספורט ושימושים עירוניים אחרים, אבל חלק מהמתקנים התת־קרקעיים יכולים לקבל תפקיד אחר לגמרי בשעת חירום - מקלטים גרעיניים עמוקים עם דלתות הדף עצומות.
כשאתה שכן של פוטין, אתה כנראה מגדיר קצת אחרת על המושג "תשתיות עירוניות"...

ממש רציתי לטעום מרק סלמון, אבל לא מצאתי שום מקום צמחוני, וכל המסעדות שמגישות דגים מגישות גם בשר, אז פחות הסתדר לי עם הכשרות. בכלל בפינלנד - היה קשה למצוא מקום טבעוני או צמחוני לאכול בו. גם בצפון נורווגיה היה לא פשוט. כנראה שזה מאפיין את ה נורדיות. בקיצור, אם למישהו יש מתכון טוב למרק סלמון - שתפו אל תתביישו...
באזור השוק מצאתי דוכן שמעשן סלמון. בדקתי מה מכינים שם, וכשראיתי שהם מעשנים רק סלמון קפצתי על המציאה. טעים רצח.
ומשם עברתי לאחד המקומות שהוא גם אחד הטיפים הכי שימושיים שלי לטיולים בחו״ל: הספרייה העירונית, גבירותיי ורבותיי.
אני יודע. אתם בחו"ל ואני שולח אתכם לספרייה.
אבל תזכרו את הטיפ הזה.
יש לכם כמה שעות עד הצ'ק־אין? יורד גשם? קר בחוץ? צריכים שירותים? מקום לשבת? להטעין טלפון? לפתוח מחשב ולעבוד קצת?
בדקו איפה הספרייה העירונית.
במקום להיכנס לבית קפה, להזמין משהו בכל שעה, ואז גם להרגיש לא נעים שהתנחלתם, אפשר למצוא מקום חם, יבש ונוח, ובמקרים רבים גם סביבת עבודה מצוינת. בניגוד לארץ, בחו״ל מכבדים את הספריות. מבנים גדולים ובולטים, מכובדים, נקיים, ולא חדר מעופש באיזה מתנ״ס שכונתי.
בקיצור, לכו לקרוא קצת.
בהלסינקי ביליתי כמה שעות בספרייה עם המחשב, כמי שמטייל ובמקביל גם צריך לעבוד ולייצר תוכן, זה פתרון מעולה, ולקראת הלילה יצאתי לכיוון תחנת הרכבת הסמוכה.

בשעה 22:30 חיכתה לי סיבת הסיבות שבגללן בניתי את כל המסלול הזה.

Santa Claus Express: המלון שלי נוסע בזמן שאני ישן
עליתי על רכבת הלילה צפונה לכיוון רובניאמי – ה־Santa Claus Express.
כאן כבר לא חסכתי... שילמתי 104 אירו על תא שינה פרטי.
בתא הייתה מיטת קומותיים, אבל כל התא היה רק בשבילי, ובפנים היו גם שירותים ומקלחת פרטיים. קטנים מאוד - אבל פרטיים.
והיה וואו.
תראו, אפשר להסתכל על 104 אירו ולהגיד שזה כרטיס רכבת יקר. אבל אני הסתכלתי על זה אחרת: זו גם תחבורה לאואולו, גם לינה, גם חדר פרטי, גם מקלחת וגם... אטרקציה. אז אם נשכלל את כל זה, מדובר במחיר סבבה דווקא...

במקום לשלם על מלון בהלסינקי, לקום בבוקר, לארוז, להגיע לשדה או לתחנה ולשרוף חלק מהיום על מעבר בין ערים, פשוט נכנסתי למיטה בלילה והתעוררתי בצפון פינלנד. מלון זז.
בלילה, כמובן, ניסיתי להסתכל מהחלון ולראות את הזוהר הצפוני. נישט. נאדה. אבל עוד לא ויתרתי. 

בבוקר הגישו לי לתא יוגורט וקפה, וב8 וחצי כבר ירדתי בתחנת אואולו, כשעה לפני תחנת רובניאמי.

באתי לצוד זוהר ב־5 אירו. קיבלתי גשם ורגל נקועה
בבוקר הגעתי לאואולו.
באואולו כאמור יש 900 ק״מ של שבילי אופניים, והתוכנית המקורית הייתה לשכור אופניים ב־5 אירו ליממה, לרכוב לאתרים התיירותיים ביום, ובלילה לרכוב למקום חשוך ולנסות לראות את הזוהר הצפוני בלי לשלם על סיור מאורגן יקר.
רק שהגעתי לשם עם רגל נקועה, ואם זה לא מספיק מזג האויר היה סוער וקפוא. ביש מזל...
אבל אני לא מוותר כל כך מהר, והתחלתי את היום בקצב אחר.
טיילתי באזור הנמל והשוק, וכשמזג האוויר התעלה על עצמו והפך להיות ממש קשוח - נו, אתם כבר יודעים - נכנסתי לספרייה המקומית. אמרתי לכם, תמיד חפשו את הספרייה...

ואז יצאה השמש
לקראת הצהריים קרו שני דברים טובים: הרגל התחילה להרגיש קצת יותר טוב, והשמש יצאה.
ראיתי שאני יכול לדווש,שכרתי אופניים, ויצאתי לרכוב בין האיים שליד אואולו ולכיוון חוף נליקארי (Nallikari).
עברתי בין בתי עץ, עצרתי לצלם ופשוט נהניתי מהדרך ומהנוף.
אואולו לא הרגישה לי כמו עיר תיירותית, וזה דווקא היה חלק מהקסם שלה.
כמובן שגם המחירים בהתאם - על דירה במרכז העיר שילמתי 120 שקלים בלבד. מבחינתי זה בדיוק הרעיון של חיסכון בטיול: לא בהכרח לבחור בכל דבר את האפשרות הכי זולה, אלא לחסוך בדברים שפחות חשובים לי כדי להוציא כסף על הדברים שבשבילם יצאתי לטיול.
על הדירה שילמתי 120 שקלים, על רכבת הלילה שילמתי 104 אירו, ואני לא מתחרט על אף אחד מהם.
אבל עדיין נשארה משימה אחת - הזוהר.

זוהר צפוני בחמישה אירו
בערך בלילה עליתי שוב על האופניים וחזרתי לכיוון חוף נליקארי, רחוק יותר מאורות מרכז העיר. אתר התיירות הרשמי של אואולו, כאמור, בירת התרבות של אירופה לשנת 2026 (באמת שלא הבנתי למה...), ממליץ על נליקארי כאחד המקומות באזור שאליהם אפשר לצאת כדי לנסות לראות את הזוהר הצפוני. ואני תייר טוב, אז הקשבתי.
השמיים היו נקיים מעננים. הייתי במקום חשוך. היו לי אופניים שעלו 5 אירו. כל מה שהיה חסר זה הזוהר הצפוני.
לצערי נבצר ממנו להגיע... היה ירח מלא, והפעילות הסולארית לא הייתה חזקה מספיק בשביל לתת לי את ההופעה שקיוויתי לקבל.
למזלי לא הרגשתי שפספסתי.
ידעתי מראש שהסיכוי לחזות בזוהר בלילה אחד רנדומלי הוא נמוך,  ובדצמבר דאשתקד כבר ראיתי את הזוהר הצפוני בטרומסו, והפעם גיליתי שהדרך אליו הייתה מעניינת, גם בלי לראות אותו.

אז כמה עלה הטיול?
אלה היו העלויות העיקריות שלי: טיסה מתל אביב לוורשה עם Wizz Air במנוי טוס כפי יכולתך - 10 אירו.

• טיסה מוורשה לטאלין – 10 אירו.
• לינה בטאלין – 97 ₪.
• מעבורת מטאלין להלסינקי – 23 אירו.
• תא פרטי עם שירותים ומקלחת ברכבת הלילה - 104 אירו.
• לינה בדירה באואולו – 120 ₪.
• השכרת אופניים באואולו – 5 אירו ליממה.
• טיסה מאואולו לוורשה עם פינאייר – 65 דולר.
• טיסה מוורשה לתל אביב עם Wizz Air במסגרת המנוי – 10 אירו.

לא כללתי כאן אוכל, תחבורה עירונית והוצאות קטנות.
וחשוב לזכור עוד משהו: שלוש טיסות ה־Wizz Air שעלו לי 10 אירו כל אחת היו במסגרת מנוי All You Can Fly, שלמנוי עצמו כמובן יש עלות (499 אירו לשנה). לכן אי אפשר להסתכל על המספרים האלה כאילו כל אחד יכול להיכנס עכשיו לאתר ולהזמין את אותו מסלול ב־30 אירו.
זה גם לא היה טיול "התכלב כפי יכולתך". רכבת הלילה לבדה עלתה יותר מחלק גדול משאר התחבורה בטיול.
אבל מבחינתי חיסכון בטיולים זה לא להוציא כמה שפחות כסף בכל מחיר, אלא זה לדעת איפה אפשר לחסוך כדי שיהיה אפשר להוציא את הכסף על הדברים שבאמת מעניינים אותי. ובמקרה הזה רציתי את הרכבת. נו, יהודי, מה נעשה...

ארבעה ימים במקום שלושה
בבוקר האחרון הייתה לי טיסה מוקדמת מאואולו לוורשה עם Finnair, ומשם עוד טיסה של Wizz Air בחזרה לתל אביב.
בסופו של דבר, בארבעה ימים עברתי בוורשה, טאלין, הלסינקי ואואולו.
טסתי, הפלגתי בספינה שהרגישה כמו קרוז, ישנתי ברכבת לילה, הסתובבתי בערי ימי ביניים, צלעתי ברחובות הלסינקי, רכבתי על אופניים בצפון פינלנד עם רגל נקועה וניסיתי פעמיים לראות את הזוהר הצפוני.
זוהר אמנם לא ראיתי הפעם, אבל טאלין הייתה נהדרת, הלסינקי יפה, המעבורת הפתיעה אותי ורכבת הלילה הייתה אחת החוויות הכי טובות בטיול.

בקיצור, זוהר לא ראיתי, את הרגל לא שברתי, רק נקעתי, וגם לא פשטתי רגל. מבחינתי, שניים מתוך שלושה זה לא רע.

הייתה לי רק בעיה אחת קטנה.
כזכור, אשתי נתנה לי שלושה ימים ואני חזרתי אחרי ארבעה.
בואו נגיד שאני יכול להגיד בוודאות ששינה בקרון לילה ברכבת הרבה יותר נוחה משינה על הספה בסלון שלנו...

נתראה בטיול הבא!